פסק-דין בתיק ע"א 2627/02

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט דן גבאי), מיום 12.6.02 בת"א 59180/98, שקיבל באופן חלקי את תביעת המערער נגד משיבה 1 (להלן: " המשיבה") ודחה את התביעה נגד משיבים 4-2.

2.         הרקע

(א)        המערער פנה למנוח אנגלנדר צבי ז"ל (להלן: " המנוח") שהיה סוכן ביטוח מורשה מטעם המשיבה, לצורך ביטוח בית עסק לתיקון צמיגים (להלן: " העסק") שהיה בבעלותו. על סמך הצעת הביטוח שהועברה למשיבה, הוציאה המשיבה פוליסה שהייתה בתוקף מ-9.11.97 ועד 30.11.98 (להלן: " הפוליסה").

 (ב)       ביום 28.1.98 אירעה פריצה בעסק. נגנב ציוד וניזוק ציוד נוסף. שווי הנזק בסך 113,257 ש"ח לא היה שנוי במחלוקת.        

(ג)         המשיבה דחתה את דרישת המערער לפצותו בגין נזקיו, בטענה שהוא לא גילה לה בהצעת הביטוח עובדות מהותיות אודות העבר הביטוחי שלו, וזאת מתוך כוונת מרמה; לו הייתה המשיבה יודעת את העובדות לאשורן, הרי שככל חברת ביטוח סבירה, לא הייתה מבטחת את העסק.

(ד)        המערער הכחיש את טענות המשיבה וטען שמסר למנוח את כל הפרטים אודות עברו הביטוחי וההתדיינות שהייתה בינו לבין חברת הפניקס. עוד טען המערער שהמשיבה מנועה מלטעון את טענותיה, בין היתר, מפני שהמשיכה לבטחו גם אחרי אירוע הפריצה, כפוף לתוספת מיגון.

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        השופט הנכבד מצא שהמערער אכן מסר למנוח על-אודות פריצה קודמת שהייתה בעסק בשנת 1996, אך מאחר שהמנוח אמר לו "שאין להעיר את הדובים הישנים" לא צוין הדבר בהצעת הביטוח, ולעומת זאת צוין שמדובר בעסק חדש. נוסף על כך קבע השופט שהצעת הביטוח והפוליסה נמסרו למערער רק לאחר הפריצה, והמשיבה הסכימה להמשיך לבטח את העסק גם לאחר הפריצה כפוף לתוספת מיגון.

(ב)        השופט הנכבד ניתח את המצב המשפטי בכל הנוגע לחובת הגילוי, וקבע שהמערער פעל מתוך רשלנות ועצימת עיניים, שהיה לו נוח להסכים להצעת המנוח, שהיה שותף עמו בהסתרת מידע על עברו הביטוחי, ושהמידע שהוסתר היה מידע מהותי שהיה בו כדי להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות הסכם ביטוח.

(ג)         בית משפט קמא קבע עוד שלא הוכחה כוונת מרמה מצד המערער, ולא הוכח שהמשיבה לא הייתה מבטחת אותו לו ידעה על הפריצה הקודמת.

(ד)        לנוכח קביעותיו האמורות הגיע בית משפט קמא למסקנה שיש מקום לחייב את המשיבה בתגמול יחסי בשיעור של 50%, ויש לדחות את התביעה  נגד משיבים 4-2 שהם יורשי המנוח, מאחר שהמשיבה לא שלחה להם הודעת צד ג'.

(ה)        בית משפט קמא דחה את טענות המשיבה לתת-ביטוח ואת טענות המערער בדבר זכאותו לריבית מיוחדת.

4.         טענות המערער

(א)        מישור אחד שעליו מתבסס המערער הוא זה הנוגע להפחתת שיעור הפיצוי ב-50%. לעניין זה טוען המערער שלא היה מקום להפחתה האמורה מפני שהמערער גילה את מלוא העובדות לסוכן-המנוח, שלוחה של המשיבה, ומפני שהמשיבה עצמה לא טענה שיש לפסוק פיצוי יחסי כלל. בהקשר זה טוען הוא שבית משפט קמא עצמו קבע שלא הוכח שהמשיבה לא הייתה מבטחת את המערער, אם הייתה יודעת על האירוע הקודם, והיא אף המשיכה לבטחו לפרק זמן מסוים לאחר האירוע.

(ב)        מישור שני נוגע ליחסי המערער והמנוח. בעניין זה טוען המערער שלא היה מקום לדחות את תביעתו, ובוודאי שלא הייתה הצדקה משפטית לדחותה רק בשל העובדה שהמשיבה לא שלחה ליורשי המנוח הודעת צד ג'.

5.         טענות המשיבים

(א)        המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית משפט קמא ומאמצת את נימוקיו. לטענתה, המידע שהוסתר היה מהותי והיה מניע ברור להסתרה זו. אין מדובר רק בהסתרה אלא במתן תשובה כוזבת ומטעה לשאלה מהותית הנוגעת להיות העסק חדש וללא עבר ביטוחי. יש לזכור שהמערער פנה למשיבה לבטחו מפני שחברת הביטוח הקודמת (הפניקס) סירבה לבטחו והתנהלו בינו לבינה הליכים משפטיים.

(ב)        המשיבים 4-2 מזכירי שבית משפט קמא קבע שהמערער היה שותף מלא בהסתרת עברו הביטוחי, וכופרים בטענת המערער שדחיית התביעה נגדם לא נומקה. המשיבים 4-2 מעלים בטיעוניהם שיקולי צדק למניעת חיובם: גילה של משיבה 2 ומצבו הכלכלי של משיב 4.

6.         דיון והכרעה